<h1>העיטור אות ב' בירורין</h1>
<h2>דף ו:</h2>
לרב שר שלום ריש מתיבתא. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. בבית דין הגדול נאמר שאין למעלה הימנו אבל שלא בבית דין הגדול אין להם להכניס עצמן בספק שגורמין עון לעצמן ולכל ישראל. ירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) אמר רבי יוסף בר חלפתא אתון בני נש מדון קומי דרבי עקיבא ואמרי ליה על מנת שתדיננו דין תורה אמר לון אני איני יודע לדון דין תורה אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים מקבלין אתון מה דאנא אמר לכון.
<h2>דף כג.</h2>
תנן דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררין להן עוד אחד. וחכמים אומרים שני הדיינין בוררין להם עוד אחד. ואסיקנא זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד שמתוך כך יוצא הדין לאמתו. וקיימא לן כרבנן דדעת הדיינים בעינן. שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי. אחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין. עד כמה מוסיפין שנים שנים. ומסתברא סופו כתחילתו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כדי שיצא הדין לאמתו. ירושלמי (פ"ט דגיטין ה"ז) אמר רבי חגי צריכין הדיינים שיהו מכירין את הנידונין מעשה היה וזייפו. זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא ראיה שהן פסולין או קרובין אבל אם היו כשרין או מומחין מפי בית דין אינו יכול לפוסלן ואוקימנא בערכאות שבסוריא שנו וקיימא לן כרבנן דאמרי אם היו כשרין אף על פי שהן יושבי קרנות נעשו כמומחין מפי בית דין ואין יכולים לפוסלן. והילכך אפילו ערכאות שבסוריא כיון שהמחוהו רבים עליהן הרי הן כמומחין מכיון שהמחוהו רבים עליהן. ואפילו לוה כופין אותו ודן בעירו. ודוקא שהמחוהו רבים וקבעוהו לבית דין מדקתני לא כל הימנו שיפסול דיין שהמחוהו רבים עליהם אבל לא קבעוהו אפילו הן מומחין שניהן יכולים לפוסלו אפילו בעירו.
<h2>דף כד.</h2>
מתני' אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. ואוקימנא (כ"ה:) שלשה רועי בקר לדינא וכולהו בין לדין בין לעדות והילכך קיבל עליו קרוב או פסול לדין או שלשה רועי בקר או שלשה שאין יודעין דין דומיא דרועי בקר אף על גב דשכיחי בישוב קיימא לן כרבנן שאינו יכול לחזור בו. והוא הדין לעד כשר דקבילו עלייהו כתרי דאינו יכול לחזור בו. והיכא דקיבל קרוב או פסול כשנים כתב רבינו אלפס איכא מאן דאמר אפילו קנו מיניה מצי הדר ביה דרחמנא אמר על פי שנים עדים. ורבוותא אמרי קנו מיניה לא מצי הדר ביה. ומסתברא כוותיהו דהא אי קבליה לבעל דיניה כבי תרי וקנו מיניה לא הדר ביה כדגרסינן בפרק שבועת (העדות) [הדיינין]. לרבינו אפרים קבלוהו עלייהו בחד מכלל דאי קיבלוהו בתרי אפילו לאחר גמר דין מצי הדר ביה דכיון דמילתא יתירתא קאמר גוזמא בעלמא היא. וצריכא עיונא דאיכא למימר דהא דאמר רב דימי כגון דקיבלוה עלייהו בחד רבותא הוא דאשמעינן אליבא דרבי מאיר דאף על גב דאיכא תרי רחיקי בהדיה לדינא מצי הדר ביה אבל לרבנן אפילו קיבלוהו עליה כתרי ולא קנו מיניה לא מצי הדר ביה לאחר גמר דין. שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא [לרב נחמן בר יעקב] ילמדנו רבינו לאחר גמר דין מחלוקת או קודם גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים רב אשי אמר הכי שלח ליה במחול לך מחלוקת או באתן לך מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כחכמים. וקיימא לן כתרווייהו לישני ואי קנו מיניה אין לאחר קנין כלום ואפילו קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו.
וכן אם קיבל עליו דבר שאין עליו מן הדין כגון מי שלא היה חייב לחבירו שבועה ואמר אשבע שבועה חמורה או מי שנתחייב שבועת היסת והיפכה אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לאו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. ואמר רבינו יעקב זצ"ל אפילו אמר בבית דין נאמן עלי אבא או דור לי בחיי ראשך או הישבע וטול כל זמן שלא נגמר הדין או לא דר בחיי ראשו או לא נשבע יכול לחזור בו אבל אם גמרו דינו יתן. וכן אם דר בחיי ראשו או נשבע יתן. כדאמרינן בבבא בתרא (קכ"ח.) אמר לו עבדי גנבת וכו' עד ונשבע אינו יכול לחזור בו. וגרסינן בפרק המפקיד (ל"ד.) כיון דאמר הריני משלם מקני ליה כפילא ומבעיא לן חזר ואמר איני משלם מהו מיהדר קהדר ביה וכו' מכלל דמצי למהדר ביה והתם בבית דין הוא דבבית דין הוא דמקני כפילא. והא דאמרינן בשבועות (ל"ט.) כיון דאמר איני נשבע פוטרין אותו מיד משמע שיכול לחזור בו וממהרין הדבר שיפרע קודם שיחזור בו. ומסתברא לפני גמר דין דיכול לחזור בו דוקא שקיבל עליו קרוב או פסול בין לדין בין לעדות אבל קיבלו עליהן כשרין וביררו אותן משטענו בפניהן אינן יכולין לחזור דאי איתא אדמפלגי בקרובים לפלגי ברחוקים דהא נאמן עלי אבא לדינא קאמר כדפירש רבינו שלמה. ובגמרא נמי גרסינן בהא קאמר רבי מאיר משום דלא גמר ומקני דאמר מי יימר דמזכי ליה בי דינא, אבל בדעת עצמו אימא לא, ובנוסחא אחרינא מי יימר דאתו ומסהדי. ומדלא קא מפלגי ברחוקים שמע מינה משטענו בפני בית דין אינו יכול לחזור בו כדגרסינן גבי הודאה דכי אמרי הוו עלן דייני וכנפינהו הוה ליה כגמר דין וגרסינן נמי בבבא קמא (קי"ב:) לא אמרן אלא דפתחו ביה בדינא אבל לא פתחו ביה בדינא מצי אמר לבית דין הגדול אזילנא. לרבינו אבן מגש מי שברר לו ברור לדון לו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין נגמר הדין אינו יכול לחזור בו. וממתיבתא שדרו משקנו בקנין אינו יכול לחזור בו וסדירא בפומא משמייהו דרבוותא קמאי דמן בתר סבוראי כי היכי דסדר גמרא היכא דקבילו מבעלי דינין וקנו מנייהו בכל מה דפסקו בי דינא עלייהו בין לזכות בין לחובה ופסקו מאי דפסקו או דינא דאורייתא או דינא דרבנן או אפילו שודא דדייני פסקו לא מצי למהדר אבל אי לא פסקו אלא מאי דחזי להון מדעתהון ההוא קנין לאו כלום הוא והדרי. ואיכא למשנייה בדינא דאסמכתא. ונאמנות לא מהניא וכפסולין דמו כמו רועי בקר אלא לשיוויינהו ככשרין ולמהוי דינייהו דינא במילתא דלית ביה טעותא אבל מילתא דאית ביה טעותא דאפילו בכשרין עצמן דקבלינהו למידן דינא כי טעו בשיקול הדעת חייבין לשלם לא עדיפי הני מינייהו מיהו אי אמר מעכשיו מחלית לך האי תביעותא או האי שבועתא וקנו מיניה בבית דין חשוב נתקיימו התנאים.
<h2>דף כז:</h2>
האוהב והשונא איזהו אוהב זה שושבינו ואפילו מיום ראשון. שונא כל שלא דיבר עמו שלשה ימים מחמת איבה אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך והלכתא אוהב ושונא כשר לעדות ופסול לדין כדאסיקנא. ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה חד לדיין דפסול למידן למאן דסאני ליה ולמאן דרחים ליה. כדגרסינן בכתובות (ק"ה:) אמר רב פפא לא לידון אינש לא למאן דרחים ולא למאן דסאני ליה. ואידך דתניא איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן לשני דיינים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין. והאי דלא נקט אושפיזו כדגרסינן בפרק בתרא דכתובות (ק"ה:) אושפיזיה דרב אתא לקמיה לדינא אמר ליה אושפיזי את אמר ליה פסילנא לך לדינא וטובא איתא התם בכתובות. מסתברא התם משום דמיחזי כשוחדא הוא ובעל דין מצי למפסליה בטעמא דדמי להנך ואף על גב דקיימא לן לא נחשדו ישראל על כך הני מילי לגבי עדות אבל לדין לא דהא אוהב ושונא דפסולין לדון וכשרין לעדות ודיין גופיה אית ליה למימר פסילנא לך ולרחוקי מחשדא. ובתשובה לרבינו האי שמואל ורבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי ישמעאל בן אלישע ורב ענן וכיוצא בהן מדת חסידות עבדי אבל מן דינא לית ליה לנתבע למיפסליה. ואי קדים תובע ואורחיה לבית דין או אי נמי דשדר ליה מנחה לא מיפסיל. ירושלמי הנוטל שכרו לדון דיניו בטילין כיני מתניתין החשוד להיות נוטל שכר דיניו בטלין חד בר נש אזל מדון קומי רב הונא אמר ליה וכו' ותני כן לדיין שכר בטלו לעד שכר עדותו. לרב אלפס סופר החתום בעד ברוב שטרות אינו ראוי לדון בשטר ששמו חתום עליו כדאמרינן (בכורות ל'.) החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. לרב נחשון כותב שטרות אף על פי שנעשה דיין נוטל שכר כתיבה.
תנא (תוספתא פ"ה) אין דנין לא זה את זה ולא זה עם זה ולא זה בפני זה ואין מעידין זה על זה ולא זה עם זה ולא זה בפני זה הכין לישנא דבעל מתיבות. ורב אלפס לא גריס ברישא זה בפני זה. ופירש בירושלמי כדכתיבנא בקבלת עדות. אין דיין דן קרובו ואין דיינין קרובין זה לזה ואין דיין דן על עדות קרובו ואין העדים קרובין לנידונין ולא העדים קרובים זה לזה ולא העדים קרובין לדיינין. ויש מפרשים זה על זה שלא יהא עד מעיד פלוני קרובי פסק זה הדין ולא זה בפני זה שלא יהו העדים קרובין לדיינין. ויש מפרשים זה בפני זה על הערב שלא יהא קרוב לא לעד ולא לדיין.
<h2>דף לא:</h2>
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו ואוקימנא כגון דקאמר לוה משום דרבי אלעזר שלא יוציא מנה על מנה אבל אמר מלוה עבד לוה לאיש מלוה וכופין את הלוה לילך לבית הועד ולכל מקום שיש חכמים גדולים ומומחין מהן. והא דאמרינן בבבא קמא (קי"ב:) כגון דפתחו ליה בדיניה אבל לא פתחו ליה בדיניה אמר לבית דין הגדול אזלינא דמשמע אפילו לוה מצי אמר לבית דין הגדול אזילנא. מסתברא הני מילי דאיתיה לבית דין הגדול במתא אי נמי דלא קיבלו בעלי דינין עלויהו. אי נמי בית הועד דקאמר לאו בית דין הגדול, אבל איכא בית דין הגדול אפילו לוה מצי אמר התם אזילנא. ואיכא דמדקדק טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל תביעה אחרת לא מצי אמר נלך לבית הועד. ורבינו האי כתב דוקא מלוה שנתברר בידו דבר חוב אבל בעל חוב אחר כופין אותו ודן בעירו. ואם נצרך הדבר לישאל כותבין ושואלין. ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו. ומסתברא כל היכא דליכא למימר יוציא מנה על מנה כופין אותו לילך לבית הועד הלכך מלוה לאו דוקא אלא כל תובע אפילו נזקין וגזילה והוא שיש עדים בהלואה וגזילה אבל בטענה לחודה לא. והיכא דקאמר לוה אנא עבידנא אוזינקא דיליה לילך לבית הועד כופין המלוה והולך לבית הועד. והיכא דקאמר לוה נכתוב טענתא לבית הועד מסתברא דמלוה מצי מעכב אף על גב דלית ביה אוזינקא. מדגרסינן בפרק קמא (סנהדרין י"ז.) שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. והוא הדין מפי הכתב דחד טעמא נינהו כדאמרינן (בפט"ז דיבמות בירושלמי ה"ז) מפיהם ולא מפי כתבם ולא מפי התורגמן ולא עד מפי עד והלכך כופין אותו ודן בעירו ואף על גב דההיא גבי עדים קאמר ילפינן מינה בעלי דינין לפי שאין הדיינין יכולין לחקור הדבר על פי הכתב. ירושלמי (בפ"ג דסנהדרין ה"ב) תרי בני נש הוו להון דין באנטוכיא אמר חד לחבריה מה דרבי יוחנן אמר מקבלין עלון שמע רבי יוחנן אמר לאו כולא מיניה מטרפא בעל דינא אלא שמעין מיליהון תמן ומה הוה צרכה כתבין ומשלחין עובדא לרבנין. לא קאמר ושמעין מיליהון בכתב ומשלחין לרבנין אלא הדיינין צריכין לכתוב ושומעין וחוקרין הדברים ודנין מה שיכולין לדון והספק שולחין. ובתשובה לרבנו האי זצ"ל דיין שהתנה עם בני המקום שלא יכתוב להן מאיזה טעם דן אותן ובא אחד ואמר אני לא הייתי בזמן שהתנה עם בני המקום ואפילו הייתי אין לי לקבל, הדין עמו ואינו מועיל התנאי וצריך לכתוב לו הטעם ואין להמתין עד שיראה אותו לרב אלא עושין בו דין אחר. ומסתברא דלא מצי אמר מאיזה טעם דנתוני אלא היכא דנתעצמו בדין ולוה אמר נלך לבית הועד דכופין אותו לדון כאן אבל מלוה לא כל הימנו. אי נמי בשנתרצו שניהן לדון כאן לא מצי אמר חד מינייהו אלא אם כן התנו. ורבנו האי בתשובה לא חלק בזה.
<h2>דף לד:</h2>
ההוא סמיא דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא מסתברא דסומא באחת מעיניו הוה דסומא בשתי עיניו פסול לדין ולעדות דומיא דלילה דאין דנין וכדגרסינן (ב"ב קכ"ח.) היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול לעדות וכל הפסול לעדות פסול לדון אבל סומא באחת מעיניו כשר. ואף על גב דאמרינן יש כשר להעיד ופסול לדון ואמר רבי יוחנן להביא סומא באחת מעיניו ורבי מאיר היא לית הלכתא כוותיה דרבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתניא דיני ממונות דנים ביום וגומרין בלילה שמע מינה דלית הלכתא כרבי מאיר וכרבנן קיימא לן דלא מקשו דינין לנגעים מה נגעים ביום אף דינין ביום וכי היכי דלא מקיש בהא הכי נמי לא מקיש בהא ואף על גב דסומא באחת מעיניו בנגעים פסול דכתיב לכל מראה עיני הכהן בדינין כשר. ורבנו האי אמר סומא בשתי עיניו כשר. ורבנו שלמה פירש סתמא אחרינא אשכח דסבירא ליה סומין כשרין. מדקתני גומרין בלילה דהיינו סומין ומשמע דסבירא ליה סומא בשתי עיניו כשר. והרב אלפס דפירש סומא באחת מעיניו ביום דומיא דכל אדם בלילה תמיהא לן מילתא אם כן סומא היכי מצי למידן דהא תחילת דין בעינן ביום כדגרסינן יום לתחילת דין לילה לגמר דין אלא לאו שמע מינה כדפרישנא וסומא באחת מעיניו כשר כשאר כל אדם ביום ודנין ביום אליבא דרבנן דלא מקשו ריבים לנגעים. ודרבי יוחנן דאמר לאתויי סומא באחת מעיניו ליתה וסומא בשתי עיניו פסול. והא דלא אמר לאייתויי אוהב ושונא אליבא דרבנן דכשר לעדות ופסול לדין מסתברא כיון דכשר לעלתא לא פסיקא ליה. ירושלמי (בפ"ד דסנהדרין ה"ב) מנין שאם טעו ודנו בלילה שדיניהן דין שנאמר ושפטו את העם בכל עת.
<h2>דף לה.</h2>
גרסינן בפרק שור שנגח (ב"ק מ"ו:) מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שנאמר אשרו חמוץ ופירש רבנו האי כיון שיבואו בעלי דינין לפני בית דין מי שיבא קודם להתרעם לפני בית דין מקדימין לשמוע טענותיו ולחתוך דינו אבל אם יהיה הנתבע מתרעם על תובעו ואמר אם יש לפלוני זה שום טענה אחרת או תביעה עלי יתבעני אין הדיינים צריכים לכוף את התובע ולומר לו בקש תביעתך אצל פלוני אלא אם כן יטעון הנתבע בשום מאורע שאירע באיחור התביעה כגון שיש לו קרקע למכור ומתירא שמא ישמעו הקונים שיש עליו חובות בשטר ויהיו מתייראין מקניית הקרקע שמא יוציאנה מידם בעל חוב בשטר וכשיתברר זה לדיין צריך לכוף התובע ולומר לו באר טענתך אצל זה או אסהיד על עצמך דלית לך עילויה שטר חוב אבל אם יאמר לו התובע יש לי עליו טענות שלא בשטר ואין רצוני עכשיו לתובעו אין הדיין רשאי לכוף אותו על זה כי אין בעל חוב מוציא מיד הלקוחות אלא אם כן יהא חובו בשטר כדאמרינן (ב"ב קע"ה.) על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין והיינו דאמרי נהרדעי "פעמים שנזקקין לתובע תחלה והיכי דמי דזילי נכסי". ורבנו שלמה פירש אין נזקקין אלא לתובע תחלה כגון ראובן טוען לשמעון מנה והלה אומר לו הן ונתתי לך משכון בהן שוה מאתים זוז והפסדתו שלם לי מה שהפסדת ואחר כך אתן לך מנה שלך אי נמי אמר לו הן ונטלת ממני מטלטלין וראובן אמר לא נטלתי ממך כלום נזקקין בתחילה לטענת ראובן ואמרי לשמעון פרעהו ואחר כך נזקקין לטענת שמעון. והני מילי דנזקקין לטענת ראובן תחלה כגון שיש לראובן שטר מן המנה שחייב לו שמעון אבל אם אין לו שטר מן המנה אין נזקקין לו תחילה דמתוך שיכול שמעון לומר אין לך בידי כלום ואי נמי פרעתיך כי מודה ואמר יש לך בידי אלא שנטלת ממני מטלטלין או שנטלת ממני משכון נאמן ובכי האי גונא נזקקין אפילו לטענת שמעון תחלה. והיכי דמי כגון דזיילי נכסי, יש מפרשין שעכשיו באו תגרים בעיר ליקח מטלטלין ואמר לו שמעון לראובן תן לי המטלטלין שבידך ואמכרם עכשיו בדמים יקרים ואם לא אמכרם עכשיו יזלזלו לאחר זמן. ולפיכך נזקקין לנתבע תחלה ומוציאין המטלטלין מידו וימכרם שמעון לאותן תגרים ואחר כך נזקקין לטענת ראובן. ולהאי פירושא הוה ליה למימר והיכי דמי כגון דלית ליה שטרא לתובע דמהימן משום מיגו. ירושלמי (בפ"ג דסנהדרין ה"ח—ט') הדיינין יושבים והנידונין עומדין והתובע מיד חבירו פותח בדברים ראשון שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם. ומנין שהתובע צריך לילך אחר הנתבע שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם. ומנין שהמוציא מחבירו עליו הראיה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם.
<h2>דף לו:</h2>
הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות הכל לאייתויי מאי אמר רב יהודה לאייתויי גר וחדא לאייתויי ממזר. ומדלא קאמר לאייתויי בן שלש עשרה שנה שמע מינה דכשר לדון וכשר להעיד. ואף על גב דאמרינן (סוטה כ"ב:) כי רבים חללים הפילה וכו' עד כמה עד ארבעים שנה באיסור והיתר קאמר אבל דינא תורה הוא. ואשכחינן דרבי אלעזר בן עזריה בן שמנה עשרה שנה היה (ברכות כ"ח.). ורבה הא שני חייו ארבעים שנה ולא בעינן ארבעים שנה אלא משהוא בן שלש עשרה שנה כשר לדון. ירושלמי (פ"ד מסנהדרין ה"ז) אף פחות מבן עשרים ושלא הביא שתי שערות כשר לדון דיני ממונות ומשמע מבן שלש עשרה ולמעלה אף על פי שלא הביא שתי שערות כשר. והא דגרסינן בפרק במה בהמה (שבת נ"ו:) שכל דין שדן מבן שמונה עד בן שמונה עשרה החזיר להן. איכא דמייתי ראיה מיניה דפחות מבן שמנה עשרה אינו ראוי לדון וליתה אלא משום הכי נקט שמונה עשרה משום דבשמונה עשרה שנה מצא חלקיה את הספר ועיין ודקדק בתורה בדיניה בכתב ובעל פה כמו שפירש רבנו שלמה, והרב המחבר כתב שצריך עיונא. הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות הכל לאתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי גר לאתויי ממזר וכתב רבינו אלפס דגר כשר דוקא דאמו מישראל דגרסינן בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ב.) גר דן את חבירו דבר תורה דכתיב שום תשים עליך מלך וכו' ואם היתה אמו מישראל דן ואפילו ישראל וכו' כדכתב בהלכות.
